או איך להחליט לאיזה חוג לשלוח את הילד?
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו חיים בעולם מודרני ומתקדם. האמת שבמדד הכי חשוב שבוחן מודרניזציה והתפתחות אנחנו חלשים, אפילו חלשים מאוד. המדד הוא כמובן, מדד הפתיחות. (או חוסר הקיבעון המחשבתי). קיבעון מחשבתי לעיתים רבות מגיע ממלה מובנת הרבה יותר- סטיגמה.
כן, מה לעשות אנחנו מונעים מסטיגמות. בשאלת חינוך ילדינו, עולה לא פעם עניין הסטיגמה, כשמנסים להסביר לילד למה זה לא בסדר להגיד על מגזר כזה או אחר, עלבון כזה או אחר.
אז מדוע אנחנו מונעים מסטיגמה דווקא בבחירת חוגים לילד.
עם יד על הלב, כמה הורים שלחו את בנם לחוג ריקוד? או את בתם לחוג האבקות?
נכון שהתקדמנו הרבה, אבל התקדמות שכזו ברך כלל היא רחוקה מאיתנו- אנחנו מקבלים אותה, ובהחלט לא מגנים אותה, אך מעט מאוד נאמץ אותה בביתנו הפרטי. וזו רבותיי, אינה קידמה אמיתית. למען ההגינות נספר שאצל הבנות המצב קצת יותר קל- אם ילדה תבקש ללכת לחוג הנחשב גברי, לפי הסקרים, היא תלך. אצל הבנים המצב קשה יותר. אבל לא זו הנקודה. האם נעודד את ילדינו ללכת לחוג שמאופיין כחוג למין השני. האם נשלח מיוזמתנו ילד לחוג ציור? פיסול? לבלט?
האמת היא שכדאי לנו.
חוגי אומנות כמו ציור או פיסול עושים פלאים לילדים עם בעיות מוטוריות עדינות, שבאות לביטוי בין היתר בכתב מבולגן, או מאמץ חזק מידי בעת הכתיבה. בעיות מסוג אלו מתפתחות מאוחר יותר לקשיי למידה, לילד פשוט אין כח לכתוב יותר. החוגים האלו מוציאים מהילד יותר ממה שאתם תצליחו בפחות מאמץ, ובתוספת כיף ולמידה. התעסקות עם חומרים ומישוש שלהם בידיים בחוג פיסול יגרמו גם לילד הכי סניטרי להתלכלך קצת ולהרגיש בסדר עם זה.
הסטטיסטיקה תראה תוצאות חד משמעיות- ילדים שהתעסקו באומנות, במיוחד פלסטית (ציור, פיסול, אומנות שימושית וכו'..) הם ילדים בעלי יכולת ריכוז גבוהה יותר, ובעולם הריטלין של היום זה לא עניין של מה בכך.
אז לפני שהילד גורר אתכם למתנ"ס להירשם לכדורגל, כדאי שתחשבו אם כדאי לתת לו עוד כיוון. לכדורגל הוא ילך כי כולם הולכים, בהתחלה לפחות, וזה בסדר זה תפקידו כילד. תפקידינו כהורים הוא לפתוח את עולמם הצר לאפשרויות אחרות- דווקא ללכת על שילוב בין חוג שהילד מאוד רוצה, לכזה שלעולם לא היה חושב עליו לבד יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לו...
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו חיים בעולם מודרני ומתקדם. האמת שבמדד הכי חשוב שבוחן מודרניזציה והתפתחות אנחנו חלשים, אפילו חלשים מאוד. המדד הוא כמובן, מדד הפתיחות. (או חוסר הקיבעון המחשבתי). קיבעון מחשבתי לעיתים רבות מגיע ממלה מובנת הרבה יותר- סטיגמה.
כן, מה לעשות אנחנו מונעים מסטיגמות. בשאלת חינוך ילדינו, עולה לא פעם עניין הסטיגמה, כשמנסים להסביר לילד למה זה לא בסדר להגיד על מגזר כזה או אחר, עלבון כזה או אחר.
אז מדוע אנחנו מונעים מסטיגמה דווקא בבחירת חוגים לילד.
עם יד על הלב, כמה הורים שלחו את בנם לחוג ריקוד? או את בתם לחוג האבקות?
נכון שהתקדמנו הרבה, אבל התקדמות שכזו ברך כלל היא רחוקה מאיתנו- אנחנו מקבלים אותה, ובהחלט לא מגנים אותה, אך מעט מאוד נאמץ אותה בביתנו הפרטי. וזו רבותיי, אינה קידמה אמיתית. למען ההגינות נספר שאצל הבנות המצב קצת יותר קל- אם ילדה תבקש ללכת לחוג הנחשב גברי, לפי הסקרים, היא תלך. אצל הבנים המצב קשה יותר. אבל לא זו הנקודה. האם נעודד את ילדינו ללכת לחוג שמאופיין כחוג למין השני. האם נשלח מיוזמתנו ילד לחוג ציור? פיסול? לבלט?
האמת היא שכדאי לנו.
חוגי אומנות כמו ציור או פיסול עושים פלאים לילדים עם בעיות מוטוריות עדינות, שבאות לביטוי בין היתר בכתב מבולגן, או מאמץ חזק מידי בעת הכתיבה. בעיות מסוג אלו מתפתחות מאוחר יותר לקשיי למידה, לילד פשוט אין כח לכתוב יותר. החוגים האלו מוציאים מהילד יותר ממה שאתם תצליחו בפחות מאמץ, ובתוספת כיף ולמידה. התעסקות עם חומרים ומישוש שלהם בידיים בחוג פיסול יגרמו גם לילד הכי סניטרי להתלכלך קצת ולהרגיש בסדר עם זה.
הסטטיסטיקה תראה תוצאות חד משמעיות- ילדים שהתעסקו באומנות, במיוחד פלסטית (ציור, פיסול, אומנות שימושית וכו'..) הם ילדים בעלי יכולת ריכוז גבוהה יותר, ובעולם הריטלין של היום זה לא עניין של מה בכך.
אז לפני שהילד גורר אתכם למתנ"ס להירשם לכדורגל, כדאי שתחשבו אם כדאי לתת לו עוד כיוון. לכדורגל הוא ילך כי כולם הולכים, בהתחלה לפחות, וזה בסדר זה תפקידו כילד. תפקידינו כהורים הוא לפתוח את עולמם הצר לאפשרויות אחרות- דווקא ללכת על שילוב בין חוג שהילד מאוד רוצה, לכזה שלעולם לא היה חושב עליו לבד יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה